בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
ה- DS-I הינו מכשיר מיוחד ללא ספק. זה מתבטא בפיצ'רים, בנוחות השימוש, בטכנולוגיה, במעבר לעידן הדיגיטלי, בפשטות הפיזית שכוללת לא רק מכשיר אלקטרוני בודד אלא גם פרידה (או לפחות אפשרות לאחסנה) מהמדיה הפיזית.
זיהיתי ב- DS-I אופי די מובחן, נטיה לפתיחות וצלילות במיד הגבוה ומעלה (אך לא בהירות) ומעט רזון במיד הנמוך ומטה עד לבאס שדווקא היה ראוי מאוד באופן יחסי.
אופי טונאלי זה סיפק סוג של קלילות וריחוף שהיו מהנים להאזנה והשתלבו נהדר עם האופי המוזיקלי של המכשיר.
אם אפשר להגדיר את סגנונה המובהק של השלישיה, הרי שהוא ה"ג'אז הצועני" האירופאי במיטבו. הקסם המוסיקלי הצועני, שהתפתח במסעות הנדודים של הצוענים ברחבי מרכז אירופה, ועבר מדור לדור על פני אין ספור פגישות בערבי החניה של המחנה, סביב המדורות, היין, עשן הסיגריות ועם הגיטרות, הכינורות והאקורדאון.
השלישיה נחשבת- ובצדק- לממשיכי דרכם של הגיטריסט - מדג’נגו ריינהרדט, והכנר- סטפן גראפאלי.
עם סאונד ניטראלי לכיוון הפתוח ובאס בריא ומוגדר היטב, אני מוצא את ה- WD202 מתאים לסטאפ מאוזן או חם ובעל סאונד גדול. במידה וקיימת התאמה טונאלית בסיסית, המכשיר יכול לתפקד בצורה מפתיעה גם בסטאפ יקר ואיכותי. אך סביר שמקומו הטבעי יהיה בסטאפ מיד-לבל שבעליו מעוניין לשדרג CD פשוט או להרוויח אפשרות של ניגון ממחשב. כמכשיר כזה אני מוצא אותו יוצא מן הכלל.
נכון, זה לא מאסטר-פיס, ואפילו הרבה פחות טוב מ- Stardust, אבל אני באופן אישי לא הייתי אפילו מעלה על דעתי לוותר עליו.
זה אלבום חמוד, של אמן שאני אוהב, שגם אם היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח בבחירת חומרים/עיבודים אחרת התוצאה עדין נחמדה ואותי לפחות מהנה.
עם המיני, מקבלים פה טקסטורה מדהימה. הוא הכניס עושר נוסף בתלת ממדיות, עד שניתן "לנגוס" בקטעי האורגן כאשר הם נשמעים ביצירה. המשקל הזה הוא פרייסלס. אני כבר המון שנים "עובד" קשה מאד להשיג את העושר ואת המיד בס המוגדר הזה, שלדעתי היא אחת הפינות הקשות ביותר לקבל בתחום שלנו. עם המיני יש אף יותר דחיסות ומשקל מההיבט הזה.
המיני, סוחב כל ציוד ומשפיע על הכול באופן כמעט ישיר, אורגני ורציף. לא מצאתי בשום שלב כמעט, קטע מוסיקה שלא זכה ביתרונותיו.
חמישה קונצ'רטים כתב 'לודוויג ואן בטהובן' לפסנתר סולו בליווי תזמורת סימפונית.
אך אחד האהובים עלי ביותר אצל המלחין ואולי אף בכלל ברפרטואר לפסנתר, זה "דווקא" הרביעי היפה והנינוח.
הקונצ'רטו הזה כאמור בין היפים ברפרטואר ושל המלחין הזה בפרט. התחכום יחד עם המלודיות, הלירית והנושאים היפים,
תמיד משאירים בי משקעים מחויכים לאחר שאני מאזין לביצוע כזה, או אחר של היצירה המצוינת הזו.
