אני אוהב פסנתר.

המורה לפסנתר של הילד הסביר לי פעם שבפסנתר, בניגוד לכלי מיתר (כדוגמת כינור) או נשיפה, לא ניתן ליצור מעבר חלק של צליל מעוצמה נמוכה לגבוהה, מישום שצליל הפטיש תמיד דועך לאחר ההקשה. בחצוצרה או סקסופון ניתן לבצע מעברים חלקים מסוג זה על ידי הגברת עוצמת הנשיפה באופן רציף. זו כניראה אחת הסיבות שכלי נשיפה מאוד פופולאריים בג'אז.

כמובן שלפסנתר יתרונות אחרים כגון האפשרות לנגן מלודיה והרמוניה יחדיו.

עניין נוסף הוא שהרגלי ההאזנה שלי, המתמקדים בשעות לילה מאוחרות, מחייבים עוצמות שמע נמוכות. רוב אלבומי הנשיפה גורמים לבני הבית להתעורר או במיקרה הרע הפרעת שינה לא מודעת, המעצבנת אותם ביום שאחרי בלי שהם מבינים למה

בקיצור חשבתי לפתוח שירשור המלצות לאלבומי פסנתר טובים או פסנתרנים שאהבתם. (אפשר גם בשילוב כלי נשיפה, אבל רוצה את הפסנתר ככלי מוביל/מרכזי)

מעניין אותי בנוסף שילובים של פסנתר וווקאל... לא מכיר הרבה כאילו.

אז יאללה לשפוך

אני לא רואה איך אפשר לעשות את זה בגיטרה או קונטרבס בלי קשת. אז כנראה שהכוונה היא לכלי קשת לא מיתר.

אכן צודק. טעות שלי.

דווקא הפסנתר יש לו DR לא מבוטל שמגיע לטווח (פיאניסימו - פורטיסימו) של קרוב ל - 60 דיבי.
תנסה (כשבני הבית לא בשכונה) את Dick Hyman עם ה - Plays Fats Waller למשל ...

המורה לא דיבר על DR. הוא אמר שאי אפשר לעבור בתו מתמשך אחד מחלש לחזק, רק ההיפך.

המורה, שים לב לציטוט ...
למיוט בבית יש צאצאים:), שכניסה חזקה של כלי נשיפה מעירה אותם משנתם, ואז ככל הנראה השותפה הבחירה נוזפת בו .
ובמעבר חד הוא ביקש המלצה למוזיקת פסנתר, בהשתמע שהיא רגועה יותר...

יש מצב שהמוסקטרים עושים הסבה לצמד הדודאים ?

מוזיקת פסנתר, אגרסיבית ככל שתהיה, נשמעת אצלי פחות "חופרת" מאשר "אלבום ג'אז כלי נשיפה טיפוסי אצלי באוסף"
לא מנסה להכליל ואל תתפסו אותי בקטנות, ברור שיש אלבומי כלי נשיפה רגועים, כדוגמת kind of blue... אבל באופן כללי פסנתר אצלי אינו מעיר את דיירי הבית, לעומת איזו חצוצרה חופרנית (יש מילה כזו?), רגועה ככל שתהיה.

אז נאה דורש נאה מקיים, ולמרות שלא שיך לג'אז אמליץ על פנסתרן קנדי קוראים אותו מארק אנדרי המלין באלבום סולו פסנתר מדהים המכיל יצירות של אלקן (כנראה מבטאים ללא הנון... הבחור היה מלחין צרפתי). אני מומחה קלאסית קטן בלשון המעטה, למעשה לא מבין בזה כלום, אבל המלין מנגן בצורה מדהימה בלי ליפול למלכודת ה"שופוני אני מנגן מהר".

הנגינה אגרסיבית ומהירה בצורה שלא תאמן מצד אחד, ומרתקת ואפילו מרגשת מצד שני... הושמע אצלי יום יום איזה חודש ברציפות. מבחינת איכות הסאונד מדובר בהקלטה לא רעה בכלל, שתאתגר לדעתי מערכות אודיופיליות מבחינת שחזור הפסנתר (מהירות), הפרדת הצלילים והאוברטונים שהוא מוציא.

אז איך אומר מודי בר און בשידורי גביע האלופות? תבלו.

וואו, כמה פסנתרנים טובים ואהובים יש.
אלבום מדהים (שמתאים לשעות הקטנות של הלילה), דואט של קני בארון וטומי פלנגן , 1978. 6 סטנדרטים קסומים פשוט.
כל אלבום של הגאון אבנס אבל יש לי שני פייבוריטים-
בווילג' אנגרד עם סקוט לה פרו ופול מושן, 1961.
ואחד נוסף עם פרדי האברד על החצוצרה וג'ימי הול. אלבום מיוחד מאד והאברד שרגיל להפיץ נשאר מאופק ומתחבר לצד המיילס דיוויסי שלו.
עוד כמה אהובים אבל ספק אם ליליים-
The Real McCoy מ1967 עם ג'ו הנדרסון האגדי ושאר הרית'ם סקשן חמישית ממיילס- רון קרטר ורבע מקולטריין- אלווין ג'ונס. אלבום אנרגטי במיוחד.
Art Tatum Group Masterpiece - אלבום טריו עם ליונל המפטון ובאדי ריץ' מ1955, שנה לפני מותו של טייטום. אמנם זה פורמט טריו אבל מורגשת מאד השליטה של טייטום בעיקר בגלל חוסר הבאס (שהוא מחליף).
אין כרגע שמות אבל בשנות השבעים קני דרו הפנטסטי הוציא אלבומי סולו ודואט עם ניילס האנינג פדרסן.
יש עוד המון כמו אלבומי הטריו של בארי האריס הוירטואוז והדואט של אוסקר פיטרסון ומילט ג'קסון.

הפסנתרנית של עמי ג'סיקה וויליאמס גם תעמוד בציפיות שלך לדעתי.

אה, מהבחינה הזאת... אוקי